יש דברים שלא ניתן להסתיר אותם ובטח בתקופה שכזו
לפני שבוע הגיע אליי מקרה שגרם לי להבין שעם בידוד או בלי בידוד החיים ממשיכים ויש דברים שלא ישתנו.
"כבר כמה ימים שאני מרגישה שהרצפה נשמטת מתחת לרגליי" כך פתחה את השיחה בינינו גלית (שם בדוי), אישה בשנות הארבעים המוקדמות לחייה. "אני חושדת שבעלי בוגד בי. אתה חושב שתוכל לעזור לי?"
חשד לבגידה הוא אחד הנושאים היותר כואבים בתוך מערכות יחסים בין בני זוג. סוג של פצצה מתקתקת שברגע אחד עשויה לכלות מערכת יחסים של שנים ולמחוק אמון בין בני זוג. אבל מה קורה כשזה מתגלה בזמנים מורכבים כמו התקופה שאנו חווים בימים אלה, כשאנחנו סגורים בבית עם בן הזוג וכל מה שבא לנו לעשות זה לברוח לצד השני של העולם?
תוך כדי שיחה מסתבר לי, שגלית חושדת כבר כמה חודשים שלבעלה יש מאהבת. הם בעלים של פאב ידוע בעיר מגוריהם. בשנה האחרונה היא התחילה להרגיש שההתעסקות במראה שלו היא כבר ממש מעבר לרגיל … פתאום הוא מתחיל לרוץ, נרשם לחדר כושר, מתבשם מעבר לרגיל … לדבריה הוא חוזר לא פעם ממסעי קניות שלא היו מביישים אף קניינית ומשקיע זמן רב מול המראה לפני שיוצא לעבודה. עוד דבר שהיא נזכרת בו תוך כדי השיחה בינינו הוא נושא הנייד. בחודשים האחרונים הוא והנייד שלו בלתי נפרדים. הוא לוקח אותו לכל מקום כולל לשירותים ואפילו למקלחת שזה כבר הדליק לה 2 נורות אדומות …
עם הזמן, היא מוסיפה, התארכו שעות העבודה שלו עד השעות הקטנות של הלילה. הוא לא באמת חייב להישאר שם. אני מכירה את הצוות שלו. כולם מקצוענים, כך מסורים לו והמקום יודע להתנהל גם בלעדיו. כשהערתי לו על כך הוא תרץ זאת בפגישות צוות לאחר שעות העבודה ופעם שחזר ממש מאוחר אמר שעשה מפגש גיבוש לצוות כצ'ופר על מאמצי ההשקעה בעבודה.
בתחילה נהגה גלית לספר לעצמה שבעלה עובד קשה כדי שהיא וילדיהם יוכלו ליהנות מרמת חיים גבוהה, שהוא באמת עושה את זה עבורם והיו רגעים שהיא אפילו חשבה שהיא מדמיינת את הכול ושזה רק בראש שלה. אך ככל שהזמן חלף, היה לה ברור לגמרי שיש כאן משהו מעבר.
גלית הייתה מאוד מתוסכלת. היא ובעלה כבר יחד קרוב ל – 20 שנה. היא לא זוכרת את עצמה בלעדיו. יש להם שלושה ילדים ובית מתוקתק ומושקע באחד האזורים היפים בארץ. הפחד להתעמת עם בעלה ולאבד את כל מה שבנו יחד במהלך השנים גרם לה להתכנס בתוך עצמה ולשקוע בענייני הבית והקריירה ופשוט לקוות שמתישהו הדברים ביניהם יסתדרו. אפילו לאחותה, שהיא האדם הקרוב ביותר אליה בחרה גלית שלא לספר.
בשלושת השבועות האחרונים, כשעננת הקורונה החלה לרחף גם מעלינו וכמו רוב האנשים גלית ובעלה מצאו את עצמם מבלים הרבה יותר זמן בבית, חשבה גלית שאולי זו ההזדמנות שחיכתה לה שעשויה להחזיר לה את בעלה. עכשיו כשהם נמצאים הרבה יותר זמן יחד, זו הזדמנות לדבר, לעשות דברים במשותף ולהחזיר את התחושות וההתאהבות של פעם. היא הפכה את זה לפרויקט שלה – להחזיר אליה את בעלה ויחד איתו את תחושת השמחה והביטחון שהייתה לה בזוגיות.
בערב האחרון שבו בעלה הלך לעבודה הוא עדכן אותה שיש לו כמה דברים חשובים לסגור עם הספקים ולהכין את טפסי החל"ת לצוות הקבוע וכנראה שיחזור מאוחר … אחרי מספר שעות שלא שמעה ממנו וגם לא הצליחה לתפוס אותו בנייד, החליטה גלית שזהו עכשיו היא מתאמתת איתו. על הכל.
מחשבות לחוד ומציאות לחוד, משהו עצר אותה. ואני מוסיף, טוב שכך, כי זה מה שגרם לו להמשיך להתנהל כרגיל.
את הטלפון מגלית קיבלנו יום אחרי שהחליטו לסגור את מרבית העסקים וגם את העסק שלהם. הסברתי לגלית שהכי חשוב זה "עסקים כרגיל" מבחינתה גם אם נדמה שהכל לא רגיל.
גלית נשכה שפתיים והבינה שאין לה ברירה והיא חייבת למצוא דרך לעבור את הימים והשבועות הקרובים במחיצתו.
אני מצטער לומר שחדשות טובות אין כאן במקרה הזה. כבר אחרי יומיים ולמרות ששניהם בבית הגיע לידינו העדויות שהוכיחו מעל לכל ספק – לאיש יש מאהבת.
בעידן הווירטואלי של היום, כבר אין צורך בתמונות פיזיות (מאתגר בתקופה של בידוד ונמצאים בבית) אבל גם בתקופה שכזו … החתימה הדיגיטלית שלנו ואני קורא לזה "עדויות דיגיטליות" שלא מביישות אף תמונה כבר אומרות את הכל.